יום רביעי, 25 במאי 2022
התגלות התינוק הנעים ישוע במי עין מריה אנונציאטה בבעלות בית ירושלים ב-25-05-2022.
מסר אדוני לאנואלה בסיבירניך, גרמניה.
אני רואה כדור אור זהב גדול מואר יפה ושניים קטנים יותר לצידו. הכל מאיר באור הזהב. הכדור הגדול נפתח והתינוק הנעים ישוע עם כתר זהב גדול, בגדי זהב לבנים ומנטל, שרביט זהב וארון קודש מואר יוצא מהכדור האור. עכשיו אני רואה שהארון הקדש המואר בידו השמאלית של ישוע כתוב "וולגטה". זה הכתובים הקדושים. בידה הימנית, מלך השמים מחזיק את שרביט הזהב שלו. ישוע הנעים בעל עיניים כחולות ושיער כהה קצרי גלי. עכשיו שני המלאכים יוצאים מהכדורים הקטנים יותר של האור. הם לבושים בגדי לבן פשוטים. למלאכים שיער בלונדיני חום עד כתפיהם. הם מפתחים את המנטל הלבן והזהב של התינוק ישוע. המנטל של הילד האלוהי מכסה אותנו כמו אוהל. התינוק הנעים ישוע נושא לב זוהר זהב על חזהו. המלאכים שרים, "מיסריקורדיאס דומיני אינ אתרנום קנטבו." (3 פעמים)
האדון צופה אלינו ומברך אותנו: "בשם האב והבן, זה אני, ורוח הקודש. אמין." החלק מהכתובים נפתח ואני רואה את פסוק הכתוב מקבים 4. בנוסף, הכתובים מסובבים ביד לא-נראית ואני רואה את הפסוק מכתב פולוס, איגרת לרומאיים 12.
מ.: "איני יודע את הכתבים האלה, אדוני. אלה חייבי לקרוא עליהם."
אז אני לא רואה עוד את הכתובים. התינוק הנעים ישוע קרב אלי. הוא שואל אותי לפנות את שתי ידיים שלי כקערה, משם הוא מניח קוץ דמיוני בידיה ומדבר:
"חברים יקרות, זה התורן מגלימת התרנים שלי. הם נתנו לי גלימה זו כדי ללעוג לי על הארץ. זה התורן הוא חוסר האמון. תפלו, 'ישו, אני בוטח/ה באתך!' אם האנושות הייתה אמונה בי, זרם החסד שלי היה מגיע אליהם."
המלאכים כורעים לפני התינוק ישו ושרים, "Sacratissimum cor Jesu, confido in te!"
מלך הרחמים אומר:
"שאני בא אליך בתולדותי הקדושות זה מעשה של רחמי. בוטחו ברחמיו. אתה תעבור תקופה קשה. אך עםי יהיה קל. פיתחתי עליך אוהלי. זה אהלי להגנה ואהבה. השמעו לדברי. לקחו את דברי באמתיות. אנכי אנתך בזמן הזה."
האדון אומר למ.: "את/ה בוטח/ה בי?"
מ.: "כן, אדוני! אנכי בוטח/ה באתך!"
התינוק הנעים ישו אומר, "את/ה אוהב/ה אותי?"
מ.: "כן, אדוני! אנכי אוהב/ה אתך! ראה את העם המתפלל כאן כך, אדוני. אנא, חון עלינו!"
האדון מבטיח אל כלנו ואומר, "ירחמי יהפוך עליכם!"
אז הוא מראה לי לצפות בקוצו שיש עדיין בידי. על הקוץ יש עתה ורד לבן. הילד האלוהי גרם לוורד הלבן הגדול הזה לפרוח מקוץ זה הדמי. פרח הוורד לא רק מייצג טהרה, תמימות ונאמנות. הפריחת הוורד הלבנה, הסביר לי הילד האלוהי, עומדת על קדושים שנטהרו בדמו הקדוש שלו ומעידים עליו, האדון. יש צבא זה של קדושים וייהיו עוד יותר, אומר לי הילד האלוהי.
מ.: "אודך אדוני."
הילד החנון יישו מדבר, "תהי חסדי גם על שכנתך. צפה לבית הרחמים. מחר!"
עכשיו המלך של רחמי לוקח את שרביט הזהב שלו אל ליבו והוא הופך לשופר בדמו הקדוש שלו. אז האדון מזהיר אותנו בדמו הקדוש שלו.
יישו הילד אומר: "בשם האב והבן, זה אנוכי, ורוח הקודש!" הוא מורה לנו להתפלל, "הוי ישועי, סלח לנו חטאינו,"...
עכשיו מלך השמים הולך לכל העם וצופה בכוהנים. יישו החנון אומר:
"האדם לא מבין שאני הכינו את שליחי. הוריתי להם לעשות כל דבר באותיותי. הוריתי להם בשם האב הנצחי להקים את הכנסייה הקתולית הקדושה, בה האב הוא, בו אני שלם. העולם לא מבין זאת, אך אני בכנסייתי. תסבל גם היא, שערי השאול לא יגברו עליה."
מ.: "גם אם זה יהיה רע עכשיו, אדוני?"
הילד ישו מזהר אותנו עם מבט חמור: "השאר נאמנים!"
מלך השמים מברך עלינו ליעל: "להיטא!"
מ.: "להיטא, אדוני!"
האדון חוזר לאור והכדור של האור מכסה אותו לחלוטין, הוא אז קטן יותר ונעלם. זה גם עם המלאכים הקדושים שחוזרים לספירות אורם ונעלמים.
הודעה זו מוכרזת ללא פגיעה בהכרה של הכנסייה.
הערתי: דרך תנ"ך במקום, ד"ר היזמן קבע ששתי פסוקים התנ"כיים במקבים 4 מתאימים לזמננו הנוכחי.
פסוקים בתנ"ך אוהל האל: שמות כט: מב-מג, תהלים טו: א, תהלים כח אליולי תנ"ך, תהלים סא: דה-ה, ישעיה לג:כ-כב, חזון יוחנן כא.
מיסריקורדיאס דומיני אין אטרנום קנטבו (תהלים פט: ב תפילה על הדחה בית דוד) תרגום: מלאכי האדון/רחמים/ אשיר לנצח.
האדון מצווה אותנו בחוזק להישאר נאמנים ללימודי הכנסייה הקתולית. אין צורך לבצע דבר בלתי אפשרי. הוא מעודד אותנו להמשיך להיות נאמנים.
זכויות יוצרים
הערה על פסוקי התנ"ך של ד"ר מיכאל היזמן:
שתי הפסוקים הקדושים אליהם השיב האדון בצורת תינוק ישו מפראג הם הודעה בעצמם. אבל מה יכול היה האדון לומר על ידיהם? נחל את הדרך עם הפסקה הידועה יותר, איגרת לפולוס לרומאים, שבה פרק 12 מכיל שלושה נושאים: אזהרה נגד חילוניות ("אל תתאימו עצמכם לעולם הזה, אלא התמרו וחדשו את מחשבותיכם, כדי שתוכלו לבדוק ולהבחין מה רצון האלוהים: מה שמתעלה בעיניו, מה טוב ומפואר." - רומאי 12:2), הצהרת מציאת מטרה בכנסייה לפי המתנות שניתנו על ידי האדון, וקריאה לחיות ברוח. בנסיבות הפסוק השני של הקודש, אני סבור שהאזהרה נגד חילוניות, נגד התאמה לעולם, היא הפסקה הרלוונטית ביותר.
יותר קשה לפענח הוא "מקבים 4", מכיוון שיש שני ספרי מקבים, שניהם עם פרק רביעי. בין היתר, ספרי המקבים הם במקור קתולי; לותר חשב אותם ללא משמעות והסיר אותם מתרגומו של התנ"ך. בספרות היהודית הם מוערכים עוד יותר, שם הם מהווים רקע לחג החנוכה, שזכר את חידוש הקדושה של המקדש ב-164 לפנה"ס. הם מובילים אותנו לתקופה שהרי היא מעין המעבר מהעולם של התנ"ך לעולם הברית החדשה, תקופת ההלניזם. אלכסנדר הגדול כבש את האימפריה הפרסית האחרונה מבין האימפריות המזרחיות הגדולות במאה ה-4 לפנה"ס. ויסד אימפריה עולמית יוונית, שחרקה בין גנרלים שלו לאחר מותו. אחד מהם, תלמי, היה למלך מצרים, ואחד אחר, סלאוקוס, מלך של אימפריה שהשתרעה מאסיה הקטנה עד באקטריה (אפגניסטן) וכלל את ארץ ישראל. עם גידול ההשפעה היוונית, נוצרו בשתי מפלגות ביהדות, במובן מסוים "המודרניים" שתיאמו עצמם לתרבות ההלניסטית של השלטונים החדשים והמסורתיים" שהבחינו בה בספקנות ונתקלו ממנה מכיוון שהייתה פגנית באופייה ובניגוד לחוקי האל. לדוגמה, המודרניים בנו "גנאסיון" בירושלים שם, לפי המנהג היווני, צעירים התרגלו בערים (יוונית גימנוס). כדי שלא להיבדל מהאנשים היפנים בספורט חושף הגוף, רבים מיהודים הלניסטיים אף הפכו את ברית המילה שלהם לאחור (1 מקבים 1:15). יהודים מאמינים מצאו זאת מגונה במיוחד מכיוון שהעירום היה גם ליווני רע עם הרגלי פדופיליה (אהבת נערים). כאשר המלך הסלאוקי אנטיוכוס רביעי. צווה להפסיק את הקורבנות במקדש בירושלים ושבת המנוחה, והציב במקום זאת פסל של זאוס במקדש וזבח "בעלי חיים טמאים", כגון חזירים, לו, וכן רצו למחוק כל זכר לדת היהודית לטובת ההאחדה הדתית שהורה על ידי השלטונים החדשים ("כל יהפכו לעם אחד וכל יחיד יעזוב את פרטיותו"), הייתה מרד של יהודים מאמינים תחת הנהגתו הכוהן מתתיוס ובנו יהודה, שנקרא מקבי ("פטריש"). בעוד המלך היה עסוק במלחמה במזרח ממלכתו, הצליח המורדים להשתלט על פרובינציית יהדה באמצעות טקטיקות גרילה. המִקְדָּשׁ נִטַּהֵר מִכָּל הַתּוֹעֲבֹות בַּמָּקוֹם הקָדוֹשׁ וְנֶחְדַּש, שֶׁכָּמוּצֵא נזכר יום-יומו עַל-יְדֵי חַג הַחוֹנוּקָה.
פרק 4 בספר הראשון למכבים מתאר תחילה חלק מהתקיפות הגריליות נגד המצודה הסלאוקית, אך בעיקר את הטהרה והקדשת המקדש שנטמא וחרב קודם לכן. חבורת כהנים שוחדת נאמנה לאויבים הוחלפה ב"כוהנים נקיי ידיים וחושקים בתורה...שיטהרו את המקדש..." (1 מכבים 4:42).
ספר השני למכבים אינו המשך לספר הראשון, אלא סיפור מקביל על ידי מחבר אחר, כנראה יאסון מצורן, שכתב ליהודים באלכסנדריה. כאן פרק 4 מתאר במפורט את הכנסת המנהגים הפגניים לירושלים והשחיתות של הכהונה ההלניסטית. לדוגמה, אדם בשם יאסון קנה את כהנת הגדולה מהמלך, בנה "בית ספר לספורט ומגרש תרגול לנוער" ו"הקים אורח חיים יווני בקרב עמו." (2 מכבים 4:9-10). בנוסף,
"הבטל את החוקה העתיקה והקים מנהגים חדשים ואסורים. הוא בנה בית ספר לספורט מתחת למצודה במכוון, והורה לבני המשפחות הטובות ללבוש כובע יוני. כך הפך היוניות לאופנתי; אנשים נדחקו אל המנהג הזר. האשם היה הרע העצום של הירוד יאסון, שגזל את שם הכהן הגדול. בסוף, הכוהנים לא דאגו יותר לשירות המזבח; המקדש לא היה בעיניהם ערך והם כמעט ולא היו זמנם לזביחות. במקום זאת, כשקראו לזרוק הדיסקוס, הם רצו במהירות אל מגרש הספורט להשתתף במשחק, אשר אסור על פי התורה." (2 מכבים 4:11-14)
למעשה, השאלה לא הייתה בזריקת הדיסקוס עצמה, שאינה אסורה אף פעם בתורת משה, אלא באופן שבו נהגו לעשות את הספורט הזה, כלומר עירומים.
וא כאן, לפי דעתי, נמצא המסר של פסוק זה. זה להנחיל לנו כי אין ברכה צפויה מקהלים ובישופים שמתאים לרוח הזמנים, שחוסרים ומורליים פגומים. למעשה, הפסוק המוצטת מהרומאי גם אזהרה נגד התאמה לעולם. במקום זאת, נבקש לצדד עם קהלים ובישופים נאמנים למגיסטריום, בעזרתם ייטהר היכל האלוהים מ"התועבות במקדש הקודש" ותהיה הכנסייה מחודשת ברוח אלוהים ולא של בני אדם. עליהם היא הברכה.