שלום עליכם!
יקרותי שלבי הקודש, אני משיחכם, אדוננו ישו המשיח! בלילה הזה, אנחנו מושיעים את ברכותינו לכל אחד מכם הנוכחים כאן. אנחנו מברכים במיוחד את הילדים. תתנהגו כולם אלי כמו ילדי קטנים! (מרקוס 10:14)
ילדיו הקטנים, אני אוהב אותכם ואני מכסה על כל אחד מהכם תחת צללי ומשתיך את כולכם בתוך לבי הקודש.
יקרותי הקטנים, קראו במילתי. השמעו לה ולהפיק אותה בפועל בחייכם. קרואו בה ותראה מה שיש לי עבור כל אחד מכם: מילים של חיים נצחיים, עוז וניחום לעתות החושך שבהן אתם חיים.
ילדיו הקטנים, אני אוהב אותכם ואני סובל על כל אחד מהכם שמתעלל בדרך של חטא.
יקרותי הקטנים, גם היום אנחנו מצלבים את עצמנו בצלב בשל החטאים של כל אחד מכם. אל תגרו בחטא, ילדי! התודה על עצמכם. היות טהורים בכל יום. הכינו את עצמך, ילדיו הקטנים, כי לא ידעתם את היום או השעה שבה בן האדם ישוב. ממלכתי קרובה מאוד, מאוד קרובה, והנה אנחנו באים כמו גנב. לא תדעו מתי יגיע היום הזה. פתחו את לבבכם, כי אני הכל ואור חייכם. כלכם בתוך לבי. אנחנו מברכים אותך: בשם האב, הבן והרוח הקודש. אמן.
כל החוטאים היו המחברים של סבלותיו של ישו. בתורה שלה באמונה ובעדותה של קדושיה, הכנסייה מעולם לא שכחה ש"חטאיים כאלו הם המחברים והכלים לכל הסבלו שהגואל האלוהי עבר. בזכורנו שאפילו חטאים אפקטים ישו עצמו, הכנסייה איננה מסתייגת להטיל על הנוצרים את האחריות החמורה ביותר בסבלותיו של ישו, אחריות שהם נהגו לחשוב כמעט בלעדית ליהודים:
אנחנו צריכים להחשב את אלה המשתנים בחזרה לחטא כאחראים לפשע זה האיומי. שכן חטאינו הם שהביאו את אדוננו ישוע המשיח לעינוי הצלב, אכן אלו שטבלו עצמם בתוהו ובראשה "בצדם צלבו מחדש את בן האלוהים והעמידו אותו לחרפה" (עבריים 6:6). וזה חיוני להכיר שהחטא שלנו במקרה זה גדול יותר מזה של היהודים. שכן, כפי שעיד האפוסטול, "אם ידעו את מלך הכבוד, לא היו צלבו אותו" (קורינתים א' 2:8). אנחנו לעומת זאת נוהגים להכיר בו. ואם מאסרים אותו בפעולותינו, אזי במידה מסוימת מעלים ידם הרוצחות נגדו. השדים, לפיכך, אינם אלה שצלבו אותו; אתה צלבתו איתם ומשתנים לצלוב אותו מחדש, מתאוננים בחטאים ובפשעים . (קטכיזם של הכנסייה הקתולית, עמ' 170, 598)